בה.
"ה נתן וה לקח יהי שם השם מבורך"
אין לנו מושג מה קיבלנו ואין לנו מושג מה הפסדנו. אלוקים רוצה את הטובים למעלה ואני בטוח שסבא הולך למקום טוב, פשוט אין אופציה אחרת.
סבא הוא יהודי של לב.
מהיום שאני זוכר את עצמי בבית הכנסת, הרבה לפני שעברתי את גובה השולחן, אני זוכר את סבא יושב במקומו הקבוע כשהטלית על ראשו, רק הזקן הלבן מבצבץ החוצה ומפיו יוצאים מלאכי אש. אשרי האוזן ששמעה איך כל מילה יקרה כמו יהלום. איך לכל מילה יש את המיוחדות שלה. את הצבע שלה. את המנגינה ואת הרגש המתאימים רק לה.
בקידוש הלילה בביתו של סבא הוא עומד עם המעיל המיוחד לשבת ועל ראשו השטריימל המפורסם השמור רק לו. כוס היין בידו וכולו אומר כבוד. שקט דממה. אף אחד לא רוצה להפסיד שום מילה שיוצאת מפיו. כל מילה נאמרת בדיקדוק רב ובחיתוך מושלם. את היוקר של כל מילה אפשר אף לחוש.
כל מילה שיוצאת מפיו נכנסת ישירות אל הלב. לא צריך לשכנע וגם בלי הסברים – יוצא מהלב הבוער כשלהבת ונכנס אל הלב.
רק לשמוע את המילים "ושבת קודשו באהבה וברצון הנחילנו" ואתה כבר מאוהב בשבת. אתה מרגיש את האהבה של הקב"ה. אתה מרגיש את הרצון של הקב" ה.
פתאום כל מילה מאירה ומחייכת, כל מילה מחבקת לא נותנת אפשרות להתחמק. כל מילה מציתה ומחממת את הלב. והסלטים? הם באמת רק תפאורה לקידוש…
מי שלא שמע את זה – אף פעם לא יבין, ומי ששמע – אף פעם לא ירגע.
כשהייתי בחור ישיבה הייתי מרבה לנסוע בטרמפים.
לא פעם ולא פעמיים יצא לי לעלות לרכבים של יהודים שלמדו אצל סבא. את האור על הפנים שלהם הם לא הצליחו להסתיר כששמעו שהם לוקחים את הנכד של הרב צבי ברכבם. החיוך היה עולה על הפנים והם היו צוללים אל סיפורי בית ספר למלאכה בכפר חב"ד.
" את החיוך שלו אני לא אוכל לשכוח לעולמים – גם לא את לחיצת היד". אחדים אף היו מוסיפים:" את הסטירה שקיבלתי מהרב צבי לא אמכור לעולם, זו לא הייתה סתירה עם היד – זה היה סתירה עם הלב… "
סבא הוא יהודי של בכל לבבך. מושגים כמו שמחה וחיוך היו אצלו באופן של יהרג ואל יעבור. כל סעודה או מפגש משפחתי נפתח בניגון שמח. וכשסבא מתחיל לנגן אי אפשר שלא להצטרף. מהר מאד אתה מוצא את עצמך מנגן בקולי קולות ומתופף בשתי מזלגות על קצות השולחן. מתוך שמחה וטוב לבב.
בכל פעם שהייתי ניגש לסבא ומספר לו על עבודתי בשדה החינוך ועל הקשיים שיש בעבודה, שלא רואים שינוי אצל בחורים הוא היה אומר:
"מנדי. דרושה הרבה עבודה, סבלנות וסיעתא דשמיא – אבל הכי חשוב זה שיהיה מתוך שמחה וטוב לבב".
השמחה היא צוואה שסבא הותיר לי בחייו. "לא משנה מה קורה – השמחה פורצת גדר".
כשהקב"ה אמר ואהבת בכל לבבך הוא הסתכל על סבא וחייך חיוך רחב כמו שסבא יודע לחייך. חיוך שאפשר לשמוע אותו, חיוך שאפשר להרגיש אותו ואפילו עם עיניים עצומות. חיוך מכל הלב מלא באהבה ושמחה.
כשהבעש"ט הסתובב בעיירות ואמר "רחמנא לבא בעי" הוא הוליד יהודים כמו סבא. יהודים של לב. יהודים של רגש. יהודים של שמחה, יהודים של ופרצת, יהודים של התמסרות לרבי, יהודים שמדליקים לבבות של יהודים אחרים.
אני רואה את מודעות האבל והלב ממאן להאמין. הדמעות כבר לא בבעלותי, הם זורמות בלי הפסקה ומרטיבות את רצפת החדר. המחשבות רצות ללא הרף והזכרונות… הם לא מרפים
אבל סבא ציווה להיות בשמחה וטוב לבב…